הסטטיסטיקה אומרת שאחת משמונה נשים היא אישה מוכה
אלימות במשפחה? שלי???
הסטטיסטיקה אומרת שאחת משמונה נשים היא אישה מוכה.
הנתון הזה נשמע לא כ”כ הגיוני כשמסתכלים מסביב.
אבל אישה מוכה, היא לא רק זו שבעלה מכה אותה כל יום וגורם לה להיכנס לבי”ח.
התעללות במשפחה כוללת בתוכה כמה סוגים של אלימות:
התעללות פיזית: פה נכנסות ההכאות, דחיפות, סטירות, חבטות, כוויות, חבלות, ועוד (כיד הדימיון הטובה עליכם)
התעללות רגשית או נפשית: שזה אומר בעצם גרימת נזק ליכולת החשיבה והשימוש בהגיון של הקורבן וליכולתו להרגיש, או במילים אחרות… הפחדות, ביזוי והשפלה, זלזול בערך העצמי של הקורבן.
בתוך זה יש גם מניעת חיבה, שימוש בכינויי גנאי, מניעה מהקורבן קשר עם חברים, הגבלת זמן, התעללות נפשית היא הקשה ביותר לזיהוי בקרב נשים. (ואת זה לא אני אמרתי…)
התעללות מינית: כוללת הכרחה לקיום יחסי מין כאשר האישה לא רוצה, התעקשות על התנהגויות מיניות בלתי-רצויות על-ידי האישה, או כל דבר אחר שלא לרצונה.
התעללות כספית: כוללת למנוע מהאישה קבלת החלטות כלכליות, לדרוש הצדקה לכל הוצאה לגיטימית, האשמות לא מוצדקות בבעיות כספיות, למנוע מידע בנושאים כספיים וגישה למידע כזה, וכן איסור על האישה לעבוד מחוץ לבית.
(את המידע הזה לקחתי מאתר של סיוע והקשבה ברשת –סה”ר)
אם מסתכלים על זה ככה, אז אמא שלי היא אחת משמונה נשים.
תמיד כשאנשים שמעו שאני מתעניינת בנושא הזה, הם הרימו גבה אבל העדיפו לא לשאול שאלות.
הקרובים אלי תמיד חשבו שזה משהו בבית וניסו להבין אם אבא שלי הרים עלי יד אי פעם.
ותמיד עניתי שלא.
ומבחינתי זה לא היה שקר.
כן, הוא הרים עלי יד, לעיתים רחוקות אומנם, אבל לא זה מה שגרם לי לשנוא אותו כ”כ.
אבא שלי התעלל בנו רגשית.
מאז שהייתי ביסודי אני זוכרת התקפות זעם של אבא שלי, כשגדלתי קצת יותר זה אפילו החמיר.
היו פעמיים שאפילו הצטרכו התערבות חיצונית של המשפחה שלנו.
והמשפחה אכן עזרה להרגיע אותו, אבל הגישה אצלנו היא שכולם יודעים שאבא שלי הוא עצבן ואם לא יכעיסו אותו, הכל יהיה טוב.
אני לא יכולה לשכוח פעם אחת שאמא שלי הלכה לבקר אצל דודים שלי והיא איחרה לחזור.
היא הייתה עם אחי ואני נשארתי עם אבא שלי בבית לבד.
הוא כעס ואחרי חצי שעה הוא כעס יותר, ויותר… עד שהוא לקח אותי והלכנו יחד לדודים.
אמא שלי הייתה שם, ואיך שהוא הגיע התחילו הצעקות. כל הבניין שמע, חלק אפילו ניסו לעזור.
את בנות דודותיי, אחי ואותי לקחו לשכנים. וגם משם הצלחנו לשמוע את הצעקות שלו.
אני לא אשכח את ההשפלה.
למעשה, זה כל מה שאני זוכרת מכל ההתקפות שלו. אולי הוא גם הרים יד, אבל ההשפלה….
אחרי ההתפרצות, דוד שלי לקח אותו הביתה, וחיכה שהוא יתקלח וירגע. אנחנו חזרנו חצי שעה אחריו ועזבו אותנו לבד איתו.
אותו לילה לא ישנתי. חיכיתי לרגע שבו הוא יתפרץ שוב.
למזלי, זה לא קרה מיד והייתה לנו הפסקה.
אחרי שאחותי נולדה, אבא שלי נרגע לדי הרבה זמן (זו אחת הסיבות שבגללן אני כ”כ אוהבת את אחותי)
אבל כשהגעתי לגיל ההתבגרות, זה חזר.
הוא לא ידע איך לאכול את זה שאני לא ילדה יותר והוא היה מוציא את זה על כולם.
היו פעמים שהיה קשה ללכת לידו, כי הוא רק חיפש סיבה לצעוק.
ואם אני הייתי מדברת… אבוי!
לא משנה על מה הייתי מדברת, המורה שהכעיסה אותי, ציון טוב/רע, חוויה מצחיקה, כל דבר, הוא התעצבן, למה אני חייבת להתלונן על כל דבר. (לפעמים הייתי מתווכחת, אבל לא התלוננתי רק רציתי לשתף אתכם).
ואם הייתי באה להתייעץ והוא היה במצב רוח לא טוב…
אבא שלי יודע תפירה ויום אחד החלטתי שאני גם רוצה ללמוד, אז שאלתי אותו אם כדאי לי ללמוד תפירה, כי בדיוק מתחילים אצלנו קורס…
“את? את אפס מאופס. אין לך סיכוי להצליח בכל דבר שאת עושה. אפילו כיפה לא הצלחת לסיים…”
עד כיתה ט’, לא שמעו אותי. הייתי מדוכאת. עברתי דיכוי רגשי במשך שנים וזה השפיע.
הבטחון וההערכה העצמית שלי היו מתחת… אפילו לא. לא היו לי. לא ידעתי שאמור להיות דבר כזה.
בכיתה י’ הכרתי מישהו. אף פעם לא סיפרתי לו את הדברים האלה, הוא ידע שאני לא יכולה לסבול את אבא שלי ושאני רבה איתו כל הזמן, אבל לא הסכמתי לספר יותר.
המחשבה הזו שהיה שם מישהו בשבילי עזרה לי לצאת. לאט התחלתי לדבר והבנתי שהרבה מאוד אנשים אוהבים אותי. הייתי מגיעה הביתה כל ערב בשמונה רק כדי להמעיט את שעותיי בבית.
כמה שפחות לראות אותו.
עם הזמן, התחילו לשמוע ולראות אותי בבית ספר והתחלתי לקבל בטחון עצמי.
כשהייתי בבית, כמעט ולא הייתי מדברת איתו, אבל כשהיינו יושבים ביחד הייתי מספרת.
היום ההורים שלי כועסים למה אני לא משתפת אותו בדברים, למה אני לא מתייעצת איתו.
לקח לי שנים להבין את זה שזה לא טוב ולא בכל מקום זה ככה.
ההצגה הראשונה שראיתי בנושא נשים מוכות, נגעה בי ממש חזק.
ראיתי אותה עם אמא שלי ושתינו נכנסו לזה.
אחרי ההצגה לא דיברנו על הנושא. שתינו פחדנו שחלילה נשבור את השתיקה שיש בבית בקשר לעצבים של אבא שלי.
וגם לא חשבתי שאנחנו חלק מזה.
אחר כך התחלתי לחקור את הנושא, עשיתי תחקיר לסרט ואפילו התחלתי לצלם.
ועדיין, לא הבנתי למה הנושא הזה כ”כ קרוב אלי.
יום רביעי, אחרי ההצגה והדיון התחלתי לחפש חומרים ברשת.
ביום שישי, נסענו לקניות ובדרך חזרה אמא שלי העירה לו משהו בקשר לנהיגה שלו,
הוא התעצבן רק שהפעם אמא שלי לא ויתרה.
ואז הבנתי.
זה לא טוב ולא נכון וחייב לעשות משהו עם זה.
אבל אנחנו חיים כ”כ הרבה זמן במצב הזה, וכדי לתקן יהיה קשה מאוד.
התקשורת במשפחה שלי כ”כ לקויה שאני אפילו לא יודעת איך לגשת לדבר עם אמא שלי.
אני אומנם יצאתי (פחות או יותר) מהבית, אבל אני לא רוצה שאחותי תצטרך לעבור את מה שאני עברתי.
זה נשמע קצת מצחיק, כי בסה”כ הוא צעק עלי. בטוח יהיו אנשים שיגידו לעצמם שאני מחפשת רחמים.
ואני אשקר אם זה לא עבר לי בראש.
מצד אחד, תמיד הייתי מחוברת לנושא.
מצד שני, אני כ”כ מחוברת לנושא הזה, שאולי אני מחפשת להיות בתוכו.
אז מה קודם- הביצה או התרנגולת???
לנשים מוכות
שלום רציתי קצת לכתוב מתוך ניסיוני האישי לכל אותם נשים שנמצאות עם בעל בן זוג חבר אלים,אמא שלי עברה אלימות פיזית ומילולית קשה מאד בבית עד כדיי רצח ,אבא שלי היה עצור במשטרה לא פעם שום דבר לא עזר הוא גם לא היה מוכן להתגרש לבסוף עד שיום אחד היא עזרה אומץ עזבה את ילדייה אני הייתי ילדה ביסודי וגם את הגדולים וברחה למעון לשנים מוכות חזרה ואז שוב ברחה והפעם לתמיד במשך הזמן שמרנו איתה על קשר לא הייתה לה שום תמיכה כי אין לה משפחה בכלל נעזרה קצת בחברות,
וכך היא הצילה את חייה ובהמשך גם זכתה להתגרש כחוק.אני חייבת לציין שאימי היא אדם עדין וחלש אופי וכמו ילדה קטנה אין לה מקצוע ועבדה בעבדות מזדמנות ששכרן נמוך, ובכל זאת היא הצליחה לצאת מגוב האריות והיא בחיים בעולם הזה ולא בעולם הבא ככותר בעיתון עם עוד אשה שנרצחה.
זה מוכיח לכן שגם אם אין משפחה ואין לכן כסף ואתן תלויות בו כלכלית, יוצאים החוצה ומסתדרים לאט לאט ויש קשיים ויש דמעות אבל חיים בשקט ובביטחון.
בתור ילדה שראתה את מה שנעשה בבית עברתי טראומה קשה עם המצב אבל חבל שאמא שלי לא עזבה כאשר המצב התחיל להתדרדר,עם גילויי האלימות הראשוני אנא מכן נשים יקרות אם אמא שלי עשתה את זה גם אתן יכולות ולמי שיש משפחה תומכת יהיה יותר קל גם אם זה לעזוב אדם שאתה אוהבת לשנות אותו לא תוכלי כשאר את נשארת איתו את פוגעת בעצמך וביילדייך הקיימים או העתידים להגיע לעולם ובכך את קובעת את רוע הגזירה גבר שאוהב לא מכה גבר שאוהב הוא אדם שתומך בך ריגשית וגם אם יש חילוקיי דעות פותרים אותך בדרך יפה ובוגרת ולא בקללות וצעקות.
תיייה בטוחה שגם לאחר שיבקש סליחה הוא ישוב להתנהג כך שוב בהזדמנות אחרת שמשהו יעצבן אותו.
אותו דבר לגביי בעיות אחרות של בן זוגך כוחני צועק, התמכרות לסמים או הימורים וכו’ לפעמים הרגש מתעתע וצריך ללכת עם ההגיון והשכל הישר את שווה יותר מלהיות אם אדם כזה הרסני,אני פעולת לפי הדרך הזה ויש לי זוגיות טובה אני למדתי ממה שראו עיניי בילדות הקשה שהותירה בי המון עצב בי כאדם בוגר זה היה יכול להחסך ממני לו אימי הייתה עוזבת כאשר הוא התחיל להיות אלים ולא הייינו נחשפים לזה.
הקושי הכי גדול בה היא האלימות הקשה שנחשפתי אלייה יום יום חישבי מה עובר על ילדייך שהם רואים את אימם חסרת אונים הם חושבים מתי אמא תברח ממנו מתי היא תמנע מאיתנו לראות את האכזריות והשפלות הזו,רוב הילידם חוו טראומה במשפחה הופכים להיות אנשים בוגרים עם ביונת נפשיות כי הכל מתחיל מהמשפחה ומהילדות זה מה משהו שלעולם לא נשכח,ואם את רוצה שילדייך יהיו מאושרים בילדות ובבגרות תבחרי לברוח מאדם שמתנהג אלייך כמו לסמרטוט אל תתני להם לסבול.
מבקשת ממכן עיזבו והעזרו בכל מי שרק אפשר רשויות משפחה חברה והרשי לעצמך לחלום שיום יבוא וגם את תמצאי זוגיות טובה עדינה ובריאה.להצגת כל הדיון בנושא סיפור חיים שייתן כוח לנשים מוכות.
נראה שלא ניתן באמת להפריד אלימות מינית המתרחשת במשפחה מאלימות אחרת (פיזית או פסיכולוגית). ננסה בכל אופן להאיר בחומר שיוצג כאן את הקשר שבין סוגי אלימות שונים המקיימים את הדפוסים המתעללים במשפחה, כפי שהם מתבטאים כלפי בני משפחה שונים – הן המבוגרים והן הילדים
הדפסה
דוא”ל
לתגובות (11)
פורסם: 24.11.13 , 10:06
“אני לא גבר מכה”, ” הוא מעולם לא נגע בי, חס וחלילה”, “אף פעם לא הרמתי עליה יד”, “אני לא אלים” ועוד ועוד אמירות שכיחות המבטאות טעות רווחת בקרב רבים, גברים ונשים כאחד, לפיה אלימות היא רק פיזית, מכות, דחיפות, סטירות, מינית וכד’. היום כבר ברור ליותר אנשים כי אלימות פיזית פוגעת באחר, איננה מוסרית, אסורה ומהווה עבירה על החוק. יחד עם זאת, לא כולם מודעים עדיין לעובדה שאלימות איננה מכות בלבד. אלימות יכולה להיות התעללות רגשית קשה שיכולה להתמשך במשך שנים רבות ופוגעת בנפשו של האדם.
הבלוג של הנעקצות הדתיות 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.